הגוף דובר אמת

הערה: כל הנאמר בלשון זכר או נקבה יכול להיות גם ההיפך.
כשאני משתמשת במילה "קורבן" של מערכת יחסים נרקיסיסטית, אין הכוונה ל"תודעת קורבן" או ל"עמדת קורבן". אנחנו מדברים כאן על קורבן אמיתי, על אדם שעובר התעללות בידי אדם אחר.

כאשר הגוף צועק הוא נעשה חולה – הוא מזכיר לנו לדרוש את הקול האותנטי שלנו.

מגיע הרגע שבו הגוף שלנו צועק את האמת לגבי מצב החיים ומצב הנפש שלנו. הוא נעשה חולה. המוח ניסה לאורך זמן רב להשתיק את האמת, להדחיק, להכחיש, לעצום עיניים. אך מגיע הרגע שהכאב מתפרץ. זה יכול להיות סרטן, זה יכול להיות מחלות אוטואימוניות אחרות. מחלות שלא נולדו מגנטיקה או ממקריות, אלא משנים של הליכה על ביצים, לכוד.ה בחנק הבלתי נראה של התעללות נרקיסיסטית.

הגוף הופך לשדה קרב כאשר הנשמה נמצאת תחת מצור, במצב הישרדות מתמיד. כל תא צורח את מה שהתודעה מסרבת לקבל.

דיווחים קליניים ומחקרים על אלימות אינטימית וטראומה מתארים שכיחות גבוהה של כאבי ראש, כאבי שרירים ומפרקים, כאבי גב תחתון, הפרעות שינה, הפרעות עיכול וכאבים מפושטים ללא ממצא אורגני ברור. נמצא קשר בין חשיפה ממושכת להתעללות רגשית לבין עייפות כרונית, החמרה של מחלות אוטואימוניות, בעיות נשימה, זיהומים חוזרים והחמרת מצבים כרוניים קיימים כגון סוכרת, מחלות לב ואסתמה.

ההתעללות מעלה סיכון לדיכאון וחרדה, אלה מגבירים התנהגויות סיכון (עישון, אכילה לא מאוזנת, שימוש בחומרים) ומדדי דלקת, וכך עולה הסיכון למחלות כרוניות לבביות, מטבוליות ועוד.

בקרב נשים וגברים שחוו אלימות בין זוגית, גם שנים אחרי סיום הקשר, מחקרים מצביעים על שכיחות גבוהה יותר של כאב כרוני, מגבלות תפקוד, סוכרת, מחלות לב ומחלות גסטרואינטסטינליות  (מגוון רחב של מצבים כרוניים ואקוטיים, החל מדלקות מעי (קרוהן וקוליטיס), דרך הפרעות תנועתיות (CIPO), ועד דלקות אאוזינופיליות). תסמינים נפוצים כוללים כאבי בטן, שלשולים, בחילות, הקאות, והתנפחות.

רבים מהסימפטומים המתוארים (כאב מפושט, עייפות, הפרעות שינה, בעיות עיכול) נוטים להיתפס במערכות הרפואה כסומטיים “לא מוסברים” או “רק סטרס”, והקשר לטראומה בינאישית כרונית אינו מזוהה.

המחלה יכולה להיות תחילתה של טרנספורמציה

המחלה יכולה להיות קריאה פנימית לתבוע מחדש את העוצמה שלנו, הכוחות, הגבולות והאוטונומיה, ואת הזהות שלנו.

הגוף הוא יומן חי שמתעד כל רגש, כל פצע וכל אמת שלא נאמרה. כשאנו סובלים שנים של מתח פסיכולוגי, מניפולציה או דיכוי רגשי, הגוף מתחיל לדבר בשפה שמילים לא יכולות. הוא לא משקר, והוא לא שוכח.

המחלה היא ניסיון של הגוף לספר לנו את מה שאנו מסרבים להכיר בו

המחלה הופכת לניסיון נואש של הגוף לספר לנו את מה שאנו מסרבים להכיר בו. שחיינו במצב ממושך של מלחמה פנימית.
לחץ כשהוא הופך קבוע, אינו רק תחושה של חרדה או  אי-נוחות. הוא הופך לכימיה, סערה של הורמונים שמציפים את זרם הדם יום אחר יום, הלב פועם מהר יותר, הנשימה מתקצרת, והמוח נשאר ערני, כאילו סכנה אורבת מאחורי כל פינה.
כאשר זה נמשך חודשים, אפילו שנים, הגוף מסתגל. הוא מפסיק לנסות להירגע כי ביטחון כבר לא מרגיש מוכר. במצב זה, אפילו מנוחה מרגישה מאיימת. הגוף מתחיל ליצור תחושת איזון מעוותת משלו בתוך כאוס, מה שלעתים קרובות מוביל למחלה. כאב רגשי הופך למחלה פיזית, הגוף מסתגל לסביבה של סכנה על-ידי שינוי עצמו.

הגוף והנפש במצב עוררות גבוהה כל הזמן, במצב של "היכון"

לחיות תחת התעללות נרקיסיסטית פירושה לחיות במצב מתמיד של אי ודאות. את.ה לעולם לא בטוח לאיזו גרסה של המציאות תתעורר. שבח הופך לביקורת ברגע. שתיקה הופכת לנשק. חיבה לעסקה. מערכת העצבים לומדת ששלום הוא זמני בלבד. שאהבה יכולה להפוך במהירות לעונש. עם הזמן הגוף מפנים את חוסר היציבות הזה. הוא מתחיל לצפות למכה, ונשאר בהיכון גם כאשר לא קיים איום מידי. ערנות בלתי פוסקת זו מתישה ומחיר הסיבולת גבוה. הגוף האנושי נאמן בצורה מדהימה. הוא עושה  כל מה שהוא יכול כדי לשמור עלינו מתפקדים. אפילו כאשר מוחנו אבוד בבלבול או בהכחשה. אבל מגיעה נקודה שבה נאמנות זו הופכת לזעקה לעזרה. היא לא לוחשת. היא שואגת דרך תסמינים, דרך כאב, דרך אבחון שמאלץ אותנו לעצור ולהקשיב.

כאשר אנו מתעלמים מהסימנים הרגשיים במשך זמן רב מידי, מהחרדה, העייפות, מהקהות הרגשית, הגוף מגיע למצב שאינו יכול יותר להסיט את המבט. זהו מרד פיזיולוגי של הגוף. הגוף לא בוגד בנו, הוא מגן עלינו, הוא מדריך אותנו והוא דורש כנות. הוא אינו מעניש, הוא מזכיר לנו למצוא את הקול האותנטי שלנו.

התעללות נרקיסיסטית מתחילה בשקט, בקסם ובאשליה של ביטחון

התעללות נרקיסיסטית לעתים רחוקות מתחילה בצעקות או אלימות. זה מתחיל בשקט בקסם, הערצה ואשליה של ביטחון. הנפגע.ת חושבת שהיא מוערכת ומובנת, עד שפתאום היא/הוא כבר לא.
מה שמתחיל כחום הופך לבלבול,
ומה שהרגיש פעם כחיבור הופך לשליטה,
מה שהרגיש פעם כאכפתיות הופך לאדישות והזנחה,
מה שהרגיש פעם כהערכה הופך לזלזול.
זוהי לוחמה פסיכולוגית בתחפושת של אהבה.

המתעלל לומד את הקורבן שלו, לומד את הפגיעויות שלו, ולאט לאט כותב מחדש את המציאות שלו עד שאינו בוטח.ת בעצמו יותר, אינו בוטח בתפיסה שלו. זוהי איננה סתם מניפולציה. זה פירוק שיטתי של זהות. הקורבן מפסיק.ה לזהות את עצמו.ה.
האכזריות של סוג זה של התעללות טמונה בדקויות שלה. זה לא רק המילים שחותכות. זו השתיקה, הנסיגה (מניעת יחס, מניעת אהבה לפרקים), חוסר העקביות המחושב . יום אחד את.ה מושלמת, למחרת את.ה הבעיה. הקורבנות מתחילים להטיל ספק בכל צעד שהוא/היא עושים, בכל מילה שאומרים, בכל רגש שמרגישים. חוסר הוודאות המתמיד הזה שומר אותם במצב של תלות פסיכולוגית, חיפוש נואש אחר אישור מהאדם המתעלל. זה כמו להיות לכוד במבוך שבו כל פנייה מובילה חזרה לאשמה, שבה הקורבן מתנצל.ת על דברים שמעולם לא היו באשמתו.ה.

עם הזמן, מערכת העצבים של הקורבן מתחילה לשקף את הכאוס הזה.

חיים במצב ערנות קבוע, כאשר כל הזמן סורקים אחר סימני כעס או דחייה, ולא מסוגלים להירגע אפילו ברגעים של שלווה.
זוהי הגאונות של התעללות נרקיסיסטית. זוהי התניה של הקורבן להיות בשליטה ובהחזקה עצמית מתמדת: לדכא את התגובות שלו.ה, לחזות מצבי רוח, להימנע מקונפליקט בכל מחיר.
הוא/היא חושבים שהם עוסקים בשמירה על השלום ועל ההרמוניה בבית, אבל זוהי הישרדות.

המניפולציה הרגשית מחלחלת לעצמות, גורמת לקורבן להטיל ספק בזיכרונות שלו.ה, באינסטינקטים שלו.ה בערך שלו.ה. השחיקה הפסיכולוגית הזו היא איטית אך מוחלטת. עד שהם מבינים מה קורה, הביטחון העצמי שלהם נשחק והוחלף בספק עצמי.

ההשפעות הפיזיות הן עמוקות באותה מידה. המוח והגוף פועלים כאחד, לחץ פסיכולוגי כרוני מציף את המערכת באדרנלין ובקורטיזול. השינה הופכת לשטחית, העיכול  מתערער, והעייפות הופכת קבועה.
הגוף לומד לחיות במצב של "הילחם או ברח", מוכן להגיב אך לעולם אינו מסוגל לנוח גם כשהוא בסביבה בטוחה. עם הזמן, מערכת העצבים שלנו מתחווטת מחדש: שלווה מרגישה זרה, שקט נחווה כחשוד, מתח ודריכות מרגישים "טבעיים" והכאוס הופך לנוח. כשהכאוס הופך לבית, בכל רגע משבר חדש עומד להגיע. התעללות לא רק חיה בתודעה שלנו, היא חיה בשרירים, בפעימות הלב, בנשימה שלנו.

הקורבן חי.ה בגרסה מעוותת של המציאות

במשך זמן כה רב הקורבנות של ההתעללות חיים בגרסה מעוותת של המציאות (המטריקס הנרקיסיסטי), שבה הוא/היא חושבים שאהבה פירושה סיבולת, ושתיקה פירושה כוח. הם נותנים לעצמם הסברים לסיבות האכזריות כלפיהם ונוטים להקטין אותה, המניפולציות לא נתפסות כמניפולציות אלא כאי-הבנה, ושליטה מוסברת כדאגה.

המחלה היא תוצאה של שנים של חנק רגשי ומתח פסיכולוגי שהתעבו בשקט בתוך נפשו של הקורבן עד שתאי גופו משקפים את המשא שהוא סוחב. הגוף, בחוכמתו, מדבר ואומר: "אתה מחזיק יותר מדי. יותר מדי פחד, יותר מדי שליטה, יותר מדי מתח." כל אמת שלא נאמרה. כל ויכוח שנבלע, כל חיוך מאולץ נוסף למשקל הבלתי נראה שלוחץ בפנים. מה שהלב סובל, מתגלה בסופו של דבר בגוף. כאשר הנשמה מרגישה לכודה, הגוף  מנסה לשחרר אותה, גם אם הוא חייב לעשות זאת דרך מחלה.

הבנת הקשר הזה משנה הכל. המחלה כבר לא נתפסת כבגידה בגוף, אלא נראה אותה "כשליח" שאומר לנו שהגוף שלנו מתחנן לשחרור מהסטרס. שהוא רוצה שנפסיק לספוג רעילות. הריפוי אינו רק טיפול רפואי הוא גם גמילה רגשית, הוא גם ללמוד לדבר, ללמוד להרגיש, ללמוד להכיר בכאב שלנו ללא בושה.

המחלה כמסר של הגוף הופכת למצב הנורמלי, והכימיה של ההישרדות מציפה את הוורידים מדי יום. הלב פועם חזק יותר. הדם מתעבה באדרנלין. והגוף מאמין שהוא חייב להיות תמיד מוכן להגן על עצמו. כל צורה של דיכוי מוצאת את דרכה בסופו של דבר אל הבשר. יותר מידי סיבולת, יותר מידי נתינה, יותר מידי שתיקה.

מודעות – לראות את האמת ללא פילטרים

מודעות היא נקודת המפנה. זה לא מגיע בחן או בעדינות. זה בא כמו רעם ביום בהיר, מנער אותנו מחלום שלא ידענו שאנו לכודים בו.

מודעות לא מרפאת אותנו באופן מיידי. זה כואב. זה מנפץ את האשליה ששמרה עלינו בטוחים, אבל זה גם פותח את הדלת לחופש. אי אפשר לשנות את מה שאנחנו מסרבים לראות. וברגע שאנו רואים את זה, אנו שוברים את ההכחשהאי אפשר לשנות את מה שאנחנו מסרבים לראות. כשהמודעות מתעוררת לעולם לא נוכל להתעלם ממנה. למודעות מלווה התחושה של החזרת האינסטינקטים שלנו אחרי שנים של דיכוי שלהם. זה הרגע שבו האינטואיציה שלנו מפסיקה ללחוש ומתחילה לשאוג. אנחנו  מתחילים להקשיב לאותות שהגוף שלך שולח. חוסר הנוחות, העייפות, המתח. מבינים שאלו אינן חולשות אלא אזהרות. כל שריר, כל פעימת לב הופכת לשליח שמוביל אותנו חזרה לאמת שלנו.

המודעות מפרקת כל תירוץ שהקורבנות בונים כדי להגן על הדימוי של מה שרצו שהדברים יהיו. היא מאלצת אותם להתעמת לא רק עם מעשיו של המתעלל, אלא עם דפוסי הכחשה שלהם, הדרכים שבהן נטשו את עצמם כדי לשמר תחושת שלווה שקרית. מודעות איננה רק זיהוי התנהגותו של מישהו אחר. משמעותה גם לראות את האמת שלנו ללא פילטרים. ברגע שההבנה הזו מתחילה להשתרש, אפשר לשים לב לשינויים קטנים באיך אנו מתנהלים. הגוף כבר לא מקבל את השקרים שאנו מספרים לעצמנו. הבטן מתכווצת כשגבולות נחצים. החזה נעשה כבד כששותקים כדי להימנע מקונפליקט.

שיום ומודעות ו"שבירת ההכחשה"

חשוב שנזכור שמודעות עצמה היא כוח. וכאן תפקיד המטפל והמאמן קריטיים. כאשר המטופל יכול לתת שם למה שקורה זה מחליש את אחיזתן של המניפולציות ושל הפחד.

התעללות נרקיסיסטית משגשגת על בלבול, על שתיקה, על הנכונות של הקורבן לקחת את האשמה

פעולת ההכרה, של לקרוא לזה מה שזה, לקרוא לזה בשם, היא הסדק הראשון בבסיסה של ההתעללות ורק אז הריפוי הופך לאפשרי.

בעבור הקורבן, וגם עבור המטפל שמסייע לו, זה השלב של גילוי מחדש של הקול שלו, לתבוע את החלקים של עצמו שהודחקו, להיזכר מי הוא/היא היו לפני שנכבשנו ביחסים הללו, להיזכר שהיו להם חלומות, לתבוע את האוטונומיה שלהם. זה לא רק הישרדות זוהי לידה מחדש.

המודעות גורמת לקורבנות להיות שוב רגישים לכאב. אבל זהו כאב מעורר

מתחילים להבין
שמה שאנו קוראים לו אהבה הוא למעשה תלות.
מה שאנו קוראים סבלנות הוא למעשה פחד.
ומה שאנו חושבים שהוא נאמנות הוא למעשה בגידה בעצמי.

מודעות, למרות אי הנוחות שלה, היא שחרור. זוהי הנשימה הראשונה אחרי שנים של החזקתה בפנים. זוהי התחלה של להיות שלם שוב.

החזרת אוטונומיה אינה רק עזיבת מצב מתעלל. מדובר בזיכרון מי היית לפני שלמדת לפקפק בעצמך. זוהי התפרקות איטית וכואבת של כל מה שהותנה בך. הפחד לדבר, ההרגל להתנצל על קיומך, האמונה שהערך שלך תלוי באישורו של מישהו אחר.

לעזוב את המתעלל – אוטונומיה לא ניתנת, היא נלקחת בחזרה

לעזוב את המתעלל זה לאו דווקא החלק הקשה ביותר מבחינה רגשית. החלק הקשה הוא לעזוב את הגרסה של עצמי שסבלה את זה. איך לא ראיתי, איך נתתי לזה לקרות, איך הרשתי שיתנהגו אלי ככה , איך נתתי שינצלו אותי, איך השקעתי וקיבלתי פירורים ונשארתי וצייתי, איך איבדתי את השנים היפות שלי…

עם מודעות מגיעה אחריות

ברגע שהקורבנות יודעים את המציאות "האמיתית", הם לא יכולים להישאר בסבל באופן פאסיבי. הם לא יכולים לחזור אל המצב של "אי-הידיעה", של עצימת עיניים. זה הרגע שעליהם לקחת אחריות ולקבל החלטה. האם האני נשאר.ת או עוזב.ת. וזה מאתגר ומורכב. ללכת דרך אש. לבנות מחדש גבולות, ללמוד מחדש אמון, ולקבל את העובדה שריפוי הוא מבולגן  ולא ליניארי.

אוטונומיה לא ניתנת. היא נלקחת בחזרה חתיכה אחר חתיכה באמצעות אומץ, מודעות, והנכונות להרגיש אי נוחות. בהתחלה זה מרגיש מפחיד. במשך זמן כל כך רב ההחלטות של הקורבן עוברות דרך מסננת של ציפיות ורגשות של אדם אחר. הם צריכים ללמוד שוב איך לעשות בחירות לעצמם בלי תחושת אשמה ובלי פחד, ובלי לבקש רשות.

מערכת העצבים קושרת עצמאות ואוטונומיה עם ענישה

חשוב להבין שהקורבן עבר.ה התניה לבקש רשות על כל דבר, בלי רשות לחשוב אחרת ולחשוב באופן עצמאי. בכל פעם שהיא/הוא ניסו להציב גבול, הגוף הגיב כאילו הוא בסכנה. הלב דוהר, הקול רועד והמוח מתמלא בספק. זוהי ההשפעה הנסתרת של המניפולציה שיוצרת  מצב שבו מערכת העצבים קושרת עצמאות ואוטונומיה עם ענישה.

החזרת האוטונומיה פירושה לאמן מחדש את הגוף לדעת שחופש בטוח, לדבר את הקול שלי גם כשאני רועד.ת, לאפשר לעצמי לומר לא מבלי לתת הסברים, לאפשר לעצמי לבחור בלהיות לבד על פני כאוס, להעריך שקט ושלום יותר מאשר לקבל אישור.

ומעל הכל, גבולות

להציב גבולות. גבולות הן מעשה של כבוד עצמי. הן אינן חומות שמונעות מאנשים להיכנס אלא שערים סלקטיביים של הגנה על האנרגיה שלי, הזמן שלי, הזהות שלי ומשאבים אחרים שלי. בכל פעם שאנו שמים גבולות אנו מצהירים שהצרכים שלנו חשובים. קורבנות של מערכת יחסים נרקיסיסטית מאמינים שלדרוש את הצרכים שלהם זה אנוכי, הם חיים באופן תגובתי שמעוצב על ידי מצבי הרוח של אדם אחר או מניפולציות של אדם אחר. לא עוד. בתהליך הריפוי, אנו המטפלים רוצים לסייע להם להחזיר את כוח הבחירה לחיות לפי מה שמרגיש להם נכון, להחזיר להם את השקט שיתאפשר להם רק כאשר יוכלו לאמץ אדישות אל מול הטקטיקות והמניפולציות של המתעלל.

סליחה כלפי עצמך

החזרת האוטונומיה דורשת גם  סליחה, לא עבור המתעלל, אלא עבור הקורבן כלפי עצמו. לסלוח לגרסה שלו.ה ששתקה, שסבלה חוסר כבוד, שלא ידעה יותר טוב. להבין שההישרדות הייתה קשורה בציות כי היא/הוא היו לכודים בפחד. הסליחה לעצמי משמעותה לקחת את הכוח שלי בחזרה.

ריפוי אינו בעניין של שלמות אלא בעניין של התקדמות

כל גבול שאנו מציבים ושומרים עליו, כל פעם שאנו נאמנים לעצמנו ומדברים בכנות, כל רגע של החלטה, כל רגע שאנו בוחרים בעצמי ושומרים על העצמי שלנו, כל פעם שאנו נאמנים לעצמנו, בכל פעם שבוחרים בכבוד על פני פחד, הידיעה הפנימית הנוכחת שאנו לא נותנים למישהו אחר להגדיר אותנו – אלו הם צעדים לריפוי. אוטונומיה זה לא רק שאנו משתחררים משליטה של מישהו אחר אלא גם היכולת לסמוך על עצמנו.

הכאב מפסיק להיות פצע והופך לחכמה – מה זה יכול ללמד אותי

כאשר הקורבנות מפסיקים להיות מוגדרים על-ידי מה ששבר אותם חלה טרנספורמציה. כאשר הם שואלים: "כל מה שחוויתי, מה זה יכול ללמד אותי?" כאשר הם יכולים להשתמש בכאב כחומר גלם לבנות משהו משמעותי, להפסיק להיות קורבן ולסגור את המעגל, הסבל שהרגיש חסר-טעם במערכת היחסים הנרקיסיסטית מקבל משמעות כי הוא דוחף אותם לצמיחה שסביר שלא היו בוחרים בה.

השאלה "מה זה יכול ללמד אותי?

זוהי נקודת המפנה, להפסיק להיות קורבן ולהשתמש בכאב כחומר גלם לבנות משהו משמעותי. לסגור את המעגל. לדבר, לשתף ולספר. ריפוי אינו אנוכי. הוא מדבק. הכאב הופך לחמלה ורצון לתת לאחרים, להראות להם שהם לא לבד.

הטראומה כבר לא מגדירה את זהותנו. היא משפרת את אופיינו.

הקורבן לומד.ת למצוא את החוסן שלה/שלו, להעריך את הכוח שיש בפגיעות ולהרגיש את התקווה שיש בכנות. כל צלקת הופכת לתזכורת ותקווה לריפוי. הוכחה שמה שנועד להרוס אותנו חישל אותנו. העבר הוא רק פרק בחיים, לא הסיפור כולו. הכאב הוא הדלק להאיר את הדרך קדימה. הסיפור שלנו הופך להיות הכוח שלנו.